ביקורת: המסע של יוגב

אורה קרופיק היא אחת מסופרות הילדים המוערכות והאהובות ביותר עליי.
ספריה של אורה נוגעים בנושאים שלא מדברים עליהם בדרך כלל,
היא נחשבת כפורצת גבולות.
ספרה החדש עוסק בשתיית אלכוהול בקרב בני נוער.
אקדים ואספר לכם על מקרה אמיתי שאני הייתי מעורבת בו, במידה ולא הייתי מקיימת את השיחה הזאת לפני כשנה עם נער בן 14 תלמיד בכיתה ח' לא בטוח שהייתי מאמינה שאכן התופעה נפוצה כל-כך ועשויה להתרחש בכל מקום.
הוא לא התבייש לספר לי שהוא שותה "וודקה" ועוד כל מיני.
פערתי עינים ושאלתי "למה⁉⁉ בשביל מה אתה צריך את זה".
הוא חייך וענה לי "זה לא רק אני, כולנו, וזה בשביל הכייף".
"תסביר לי מה זה הכייף הזה" אמרתי לו "למה נערים בכיתה ז' ח' מגיעים למצב הזה? אני מבינה שיש מצוקה מסויימת וזה הפיתרון שלכם? אולי משעמום❓ הקורונה❓
"ממש לא רע לנו, ההפך, פשוט זה כייף לתפוס ראש, כשיושבים עם החבר'ה אי אפשר להיות יוצאי דופן".
"וכסף" שאלתי "מהיכן יש לכם כסף לקנות", "חחחחח" הוא גיחך לעברי "זאת ממש לא בעיה, יש לנו מההורים".
"אבל איך אתם קונים שתייה חריפה אתם קטינים?".
התשובה נמצאת בספר שאני מציעה לכל הורה לקרוא.
ועכשיו אתייחס לספר - תקשיבו מה שיוגב אומר על ההורים שלו:
ציטוט מעמ' 6 "השקפת העולם שלהם עוזרת להם לפתח קריירה ולהמטיר על כולנו כסף. הרבה כסף".
"המסע של יוגב" מציב בפנינו שאלות מהותיות ואין לי שום רצון לשפוט או להעביר ביקורת, אני רק אציג סוגיות אפתח צוהר קטן לעולמם של בני הנוער, וכל אחד יחליט מה נכון ומתאים לערכיו.
הוריו של יוגב מחנכים את שלושת ילדיהם בחינוך פתוח ומתירני, ללא גבולות, האחריות על הילדים בכל דבר, האם זה גורם להזנחה רגשית❓
ההורים מבשלים רק פעם בשבוע ובשאר הזמן הילדים צריכים לדאוג לעצמם, האם זה גורם להם להיות עצמאיים יותר❓ חוסר גבולות זה טוב או רע❓
כשאני חזרתי מביה"ס במהלך כל חיי ציפתה לי ארוחת צהריים חמה, חלק מחבריי הלכו למסעדה בביה"ס, קראנו להם "ילדי מפתח" שהיה תלוי על צווארם.
ואני השתדלתי לדאוג שגם לילדיי תהיה ארוחה חמה ומזינה בכל יום כשחזרו מביה״ס/גן, אני אישה עובדת - מצאתי פתרונות‼
ציטוט מעמ' 6 בספר "אני יודע שלא ממש אכפת להם מה אני עושה בחיים. הם בדעה שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ולהיות עצמאיים".
יש חוק האוסר רכישת משקאות חריפים מתחת לגיל 18.
בפיצוציות קיימת שתיקה בהסכמה, מבוגרים רוכשים עבור קטינים משקאות אלכוהוליים‼ והם יודעים שהם קטינים, ואני שואלת למה❓ מה עומד מאחורי הרעיון האווילי הזה❓
סבא וסבתא תומכים ביוגב ובאי רצונו ללמוד, הוא לא פנוי לזה, והם מציעים לו ללכת לבי"ס מקצועי ויפתח את כישרונותיו הרבים באומנות, ההורים מתנגדים לכך ורוצים שילמד בבי"ס עיוני, מה נכון❓
אני מאד מחוברת מניסיון אישי למשפט "מורה בונה, מורה הורס", גם יוגב נתקל בשתי מורות, אחת "רואה" אותו והשנייה ממש לא, מה תפקידה של מערכת החינוך❓
אורה קרופיק פתחה את הספר במשפט של הרב שלמה קרליבך:
"כל מה שילד צריך זה מבוגר אחר שיאמין בו". משפט נכון כל כך.
ירון הדוד של יוגב מאמין מאד בילד הזה, והוא עושה הכל כדי לעזור לו.
האם הוא הצליח?
לסיכום: הספר מעולה, מומלץ לקריאה על ידי הורים, מורים ואנשי חינוך.
כל כך הרבה נושאים חשובים הוא מכיל ואני ממליצה עליו בחום גדול.