ביקורת: החיים הפשוטים שלי

תום מתמודד עם מות אימו, והסיפור נפלא בעיני, אבל בתוכו הוא נוגע לא נוגע בנושא חשוב לא פחות, מיניות ומגדר. “שום דבר לא היה נורמלי היום, חשבתי בזמן שהתקלחתי. הכעס של אבא כבר בבוקר, התקרית עם מירה, הזקן המעצבן ואלונה, שהגיעה אחרי שסיכמנו, ולא הייתי בבית. החיים שלי מתפרקים לרסיסים, ואין לי אמא שתחבר לי אותם. גם אין לי אבא ששם לב למה שקורה לי. מבחינתו שאמשיך לחיות כאילו לא קרה כלום. איך הוא לא יודע שאני לא מסוגל להמשיך בלי אמא? איך הוא לא רואה כמה קשה לי?”. אורה קרופיק היא סופרת נפלאה בעיניי, ספריה עוסקים בכל מיני נושאים מעולמם של נערים ונערות בגיל העשרה.

ביקורות בסימניה על ספרים אחרים של אורה קרופיק

בכתיבתה לבני נוער היא נוגעת בנושאים רבים ורגישים באומץ לב גדול מאד. הספר נפתח בכמה משפטים שלכאורה מתמצתים את הסיפור.
"החיים שלי די פשוטים.
בית ספר, כיתה ז', מבחנים, עבודות לפעמים.
חברים – לא יותר מדי.
ואמא אחת שמתה".
ולמה אני אומרת אומץ?
לכתוב על אמא שמתה צריך לדעת איך לכתוב באופן שמישיר מבט עם המתבגר, לא מתחנחן, לא מיפיף את המציאות, מראה את הקושי אבל גם את דרך ההתמודדות עם הכאב.
אבל עדיין זה ממש לא מסביר מדוע אני מכנה את הסופרת -אמיצה.
אמא של תום נפטרה מסרטן, ההתמודדות של אביו ושני אחיו לא פשוטה, גם סבא וסבתא מתקשים לשאת את האובדן.
תום מוקף בחברים, במורה נפלאה שעוזרת לו, (ואחרת שהרבה פחות מבינה אותו או רגישה כלפיו), למרות העטיפה האוהבת קשה לו מאד.
לצערי הרב מחלת הסרטן דופקת על הרבה מאד דלתות בשנים האחרונות, רבים הם הילדים שאחד מבני משפחתם הגרעינית נפטר לאחר מחלה קשה, גם ההתמודדות עם המחלה שלעיתים נמשכת מספר שנים, איננה פשוטה כלל וכלל. באופן אישי אני נתקלת בתלמידים רבים שאבא, אמא או אח חולים תקופה ארוכה מאד, וסבלם לא פשוט, החיים מתהפכים עליהם ביום בהיר אחד ללא התרעה מוקדמת.

גדולתה של קרופיק בספר זה היא הכנסת דמות מאתגרת - אלונה, בת כיתתו של תום. היא חברה שלו, אבל היא לא סתם חברה שלו. אלונה עוזרת לו להתמודד עם האבל באופן מעורר התפעלות. אחיה נהרג בתאונת דרכים, היא כבר בעלת "ניסיון" באובדן אדם יקר. וגם זה עדיין לא מסביר לכם מדוע אני מעריצה את אורה קרופיק, ואינני מכירה אותה. הסופרת הנפלאה הזאת שתלה דמות מאד לא שגרתית בספר המיועד לילדים מתבגרים, היא לקחה סיכון ענק לדעתי, בעמ' 14 זה לא מתחבא, זה כתוב שחור על גבי לבן: "בנות לא יודעות לשחק" לגלגתי.
"לי אתה אומר את זה" נסה אותי".
"היא שיחקה טוב".
"...היא לא רוצה שימתחו עליה ביקורת, אלא שיקבלו אותה כמו שהיא".
"לקח לנו זמן לקבל אותה כמו שהיא".
נו אתם כבר מנחשים לאן אני מכוונת?
"לקח לנו זמן לדעת שמי שהגיע איתנו לכיתה א', לבוש בבגדי ספורט כחולים וקורא לעצמו אלון, יתגלה, לאחר שנתיים של משחקי כדורגל וכדורסל נמרצים, כאלונה, והוא בכלל בת".
זהו מכאן ואילך, לאחר שהניחה את הדברים על הכתב, קרופיק לא נוגעת בזה. להפך היא מגדילה לעשות ולהראות כיצד כולם בלי יוצא מהכלל, הורים, מורים, חברים, מקבלים אותה באמת כמו שהיא, בלי לשאול שאלות בלי לגעת בנושא. כך נכון לעשות. הנושא יעלה בשיח שנקיים עם הילדים.
יש לחדד את השיח על מין ומגדר.

ועכשיו אסביר את התלהבותי מהספר והנושאים העולים מתוכו.
כספרנית בחטיבת ביניים, אני נתקלת לא פעם בהורים המסרבים לאפשר לילדיהם לקרוא ספרים שהנושאים שלהם "קשים" לדעתם. ומה נחשב בעיניהם לא קביל? ספרים שעוסקים בחיים שלנו בעולם ובארץ: מלחמות, מחלות, פוליטיקה, מגדר, פיגועים, הקהילה הלהט"בית, והרשימה עוד ארוכה.
מהשיחות עם ההורים עולה שהם רוצים לשמור את הילדים בצמר גפן, בבועה עוטפת, מה שלא רואים או לא מבינים לא צריך לספר/לדבר, כמה רחוק ככה טוב.
לפי מיטב הבנתי רצוי וכדאי לחשוף את הילדים למתרחש בארץ ובעולם ולדבר איתם, זה מפיג פחדים וחששות, ומאפשר לילדים לשאול שאלות. י לדים בחטיבת ביניים חשופים לחדשות, הם שומעים ויודעים הכל.
כשהמצב הביטחוני בדרום הארץ מתוח הם יודעים על כך, אם נסתום להם את האוזניים זה לא יעזור, להפך זה עשוי לעורר בהם חרדות.
אצלנו בחטיבה משתדלים מאד לשוחח על הדברים, הצוות עובד בסינרגיה עם היועצות והמחנכות, לפני שנתיים הגיעה אלינו טרנסג'נדרית מכיתה יב' שסיפרה את סיפורה לתלמידי שכבת ט.
החשש שהילדים "ידבקו" או יושפעו מבוטל בעיני לחלוטין. העיסוק בנושא חשוב זה בגיל ההתבגרות, יעניק להם מידע בנושא, ואי אפשר להתעלם מכך שיש ילדים רבים שמזהים את עצמם כלסביות או הומואים והם נמצאים בכיתות הלימוד בכל הגילאים.
אני בעד חינוך לסובלנות, לקבלת דעות שונות, להכלה, לחוסר שיפוטיות.
אז אם הפוסט על הספר הזה מדבר אליכם, נראה אתכם מרימים את הכפפה, רוכשים את הספר לילדכם, או אם אתם אנשי חינוך הכניסו אותו לתוך מערכת הלימודים.
החיים הפשוטים שלי
מאת אורה קרופיק